דחיפות החזרת החטופים - אלוף במיל' עמוס מלכא

הסרטון פורסם באפריל 24', ונכון היום אפילו יותר מאשר אז.

101 חטופים וחטופות עדיין בשבי חמאס, גורלם של רבים עוד לא ידוע וכמה מהם עדיין בחיים. רק בימים האחרונים נודע על נחטפת נוספת שככל הנראה נרצחה. בניגוד לטענה המנותקת מהמציאות של נתניהו, לפיה "החטופים סובלים, אך הם לא מתים", המציאות אומרת אחרת: ידוע כי יותר מ-20 חטופים לפחות כבר נרצחו בשבי חמאס, כולל ששת הצעירים שנרצחו כשכוחות צה"ל היו בקרבת מקום ושלושת החטופים שברחו מהשבי ונורו בשוגג ע"י צהל. סביר להניח שחטופים נוספים נהרגו מהפצצות צה"ל, ואין לדעת כמה נרצחו בידי חמאס כתגובה לחיסולם של דף, הנייה או סינוואר. מה שכן ברור הוא שאת החטופים הנותרים יש להחזיר בחיים, כמה שיותר מוקדם, שכן תנאי השבי שלהם בלתי אפשריים ומסכנים את הישרדותם - במיוחד בחורף.

עד עתה, שוחררו למעלה מ-100 חטופים בעסקה (שהייתה יכולה להתמשך עם הממשלה לא הייתה מסיימת אותה בשל לחץ פוליטי של סמוטריץ' ובן גביר, שהטילו וטו על שחרור חטופים נוספים תמורת שחרור מחבלים) אך פחות מ-10 חטופים במבצעים צבאיים. המשמעות היא ברורה - הלחץ הצבאי, חשובה הפעילות של צה"ל ככל שתהיה, ונועזות פעולות החילוץ ככל שתהיינה, לא מצליחים להחזיר את החטופים. אם כבר, אולי ההפך הוא הנכון. על כן, השאלה הנותרת היא לא כיצד ניתן להחזיר את החטופים, אלא האם אנחנו רואים את שחרורם בעדיפות עליונה וכביטוי לערכים של פדיון שבויים, אחריות מוסרית ודאגה לאזרחי המדינה.

עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, מדבר על הקריטיות והחשיבות העליונה בהחזרתם ועל הממשלה שלא עושה כל שביכולתה כדי לשחרר אותם.

טקסט הסרטון המלא:

אני אומר לכם כאן, ממשלת ישראל איננה עושה הכל כדי להחזיר את החטופים. אין מילים היכולות לתאר את הקריטיות והעדיפות העליונה בצורך בשחרור החטופים, מוקדם ככל הניתן. אין גם מילים היכולות לתאר את המחדל של הממשלה בטיפול בחתירה לשחרור החטופים.

חלק מהממשלה רואה בחטופים נטל או קורבן הכרחי במאמץ להכריע את החמאס. השר סמוטריץ' אפילו הצהיר שזה לא הנושא הכי דחוף, והשר בן גביר יצא בקמפיין ברשתות החברתיות נגד עסקה מופקרת. ראש הממשלה, במקום לפעול ביצירתיות ובנחישות, עסוק בהצבת קווים אדומים מוגזמים ומיוחצנים, ובהגבלת מרחב התמרון של צוותי המשא ומתן. הפחד שלו מאיומי בן גביר גדול מההבנה שצריך לעשות הכל כדי לשחררם.

מי שבעיצומו של משא ומתן קשוח יוצא לתקשורת באמירה שאחרי השלמת העסקה נחסל את ראשי החמאס, מבין שהם כנראה לא יתנדבו לשתף פעולה עם התוכנית שלו - ואינו לא מבין שיש דברים שאולי נכון לעשות, אבל לא נכון להצהיר בפומבי מול מי שמחזיק בחטופים. מקורות המקורבים למשא ומתן חשים בשבועות האחרונים שראש הממשלה עצמו מטרפד קידום של עסקת חטופים, בטוענות שונות. אם זה נכון, זו שערוריה נוראית. די אם נבין שאי הכנסת גורם ניהול אזרחי פלסטיני ובין ערבי לרצועה, הוא פספוס מנוף לחץ קריטי שהיה אמור להלחיץ את החמאס, ובמקום זאת אנחנו מחזקים אותו.

בוא נדבר על סוגיית המחירים והקווים האדומים. בראייתי יש רק קו אדום אחד: נסיגה מוחלטת, והמשך שרידותו ושלטונו של החמאס ברצועה כתנאי מקדים לעסקה. זו עלולה להיות תבוסה נוראית לישראל וניצחון נוסף לחמאס. בתרחיש כזה יכול להיות שקורבנם של חללי צה״ל בלחימה יהיה לשווא, ומעמדה הביטחוני של ישראל בשכונה הקשוחה של המזרח התיכון ידרדר לשפל המדרגה.

אם מי שמנהל את המלחמה היה נוהג כמנהיג ופועל מהראש ולא מהבטן, הוא היה חושב אולי להתחיל את המערכה בעסקת חטופים כוללת, ולאחר מכן בתואנות יצירתיות כאלה ואחרות יוצא למתקפה עוצמתית במיוחד עד הניצחון המבצעי. אני מדגיש: ניצחון מבצעי, כי ניצחון מוחלט לא יהיה במלחמה הזאת, לאור שרשרת המחדלים והמחירים הנוראיים של השבעה באוקטובר.

כל שאר המחירים, בראייתי, הם אפשריים. הטיעונים שאסור לשחרר רוצחים עם דם על הידיים הם טיעונים של השישה באוקטובר במקרה הטוב. אנחנו נלחמים נגד 40 אלף טרוריסטים עם דם על הידיים. שחרור רוצחים כאלה, תמורת שחרור חטופים, הוא מחיר סביר כדי לסיים עם ההשפלה הלאומית, ובעיקר כדי להחזיר אותם הביתה מהר ככל האפשר.

לסיום, החזרת החטופים היא מטרה עליונה - ועד עתה ההנהגה נכשלת בהשגתה.

עמוס מלכא שימש כראש אמ"ן