האם ההבדל בין עזה ללבנון הוא פשוט עניין של שיווק?

לאחר שנחתם הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה בסוף אוקטובר 24', הזדרזו במכונת הרעל והנדסת התודעה למתג ולמסגר את ההסכם כ-'הפוגה זמנית לצרכי התרעננות' בלבד. מטרת המהלך היא לנסות ולהצדיק בדיעבד את מה שנתניהו והממשלה מסרבים להסכים לו בעזה, קרי: להסכים להפסקת אש מול חמאס, שיאפשר גם את החזרת החטופים. האם ייתכן כי העובדה שהממשלה כן בחרה במהלך של הסדרה מול לבנון, תוך כדי חתימת הסכם ישיר עם חיזבאללה, אך מסרבת בתוקף לעשות את אותו הדבר מול חמאס, קשור לצרכים פוליטיים ולא לצרכי ביטחון? האם הוא ממחיש כי הממשלה מיישמת בפועל מדיניות של 'הפרד ומשול' מכוון בין הצפון הדרום, מתוך רצון לשלוט בעזה לצרכי יישוב מחדש של גוש קטיף - גם במחיר של הפקרת החטופים?

כבר בתחילת העיסוק בנושא הסכם החטופים קבע נתניהו את הפרדיגמה לפיה אסור להפסיק את הלחימה בשום מחיר, גם במחיר האפשרי של פגיעה בחטופים - והידיעות המצטברות על מותם בשבי. התירוץ? הטענה כי רק לחץ צבאי יכול להחזיר את החטופים, בעוד שהפסקת הלחימה תמנע זאת. לשם כך, גויסה מכונת הרעל כדי להדהד את הטענה שהחמאס מעודד מההפגנות למען החטופים והדרישה לעסקה, ואף שהדבר גורם לו להקשיח את עמדותיו בנושא. מתן תשומת לב למה שאמר נתניהו עצמו לפני כמה שנים על הפסקות אש, וגם במלחמה הנוכחית, מעלה שאלות קשות על האופן שבו מתקבלות ההחלטות על המלחמה, לאן חותרת הממשלה בסופו של דבר, מי קובע את הטון מאחורי ההחטות וכיצד הן משווקות בציבור.