למה מסרבים לדון ב-'יום שאחרי' בעזה? | עמוס הראל

בסרטון זה, שפורסם ביוני 24', מסביר הפרשן הצבאי הבכיר, עמוס הראל, את האסטרטגיה העומדת מאחורי ניהול המלחמה בעזה 'תוך כדי תנועה' ושמונה חודשים לתוך המלחמה. הראל מסביר כיצד הספין של 'הניצחון המוחלט' מונע למעשה מישראל לסיים את המלחמה באופן אפקטיבי, במטרה להמשיך אותה כמה שצריך בשביל לאפשר את שרידות הקואליציה - ובתוך כך גם מונעים את ההסכם שיוביל לשחרור החטופים.

תוך כדי, נתניהו מתחבא מאחורי הביטוי העלום 'גורם מדיני\ביטחוני בכיר' כדי לתדרך את התקשורת על הסיבות שלא מאפשרות את סיום המלחמה ושחרור החטופים, תחת הטענות שאין רצון מצד חמאס להתפשר או לשחרר אותם, שהדבר לא מסתדר עם מטרות המלחמה האחרות ('הניצחון המוחלט') ועוד.

בפועל, מסביר הראל, הכל חלק מאותו קמפיין מחושב ומתוכנן של נתניהו להחזיק מעמד כמה שיותר, עד שאחד התרחישים האפשריים יתממש: החלפת נשיא בארה"ב שייתן לנתניהו יד חופשית לפעול בעזה כמה שירצה ללא מגבלות, חיסול סינוואר (שאכן התבצע, אך לא הביא לשום שינוי ממשי בשטח מבחינת הישגי המלחמה ובוודאי לא החזרת החטופים) ועוד. בהיעדר אסטרטגיה ל-'יום שאחרי', קרי: סיום המלחמה ומציאת חלופה שלטונית לחמאס, בוודאי שגם להישגים צבאיים נקודתיים אין שום השפעה על שינוי המשוואה האזורית - ולכן המשך השהייה בעזה כבר מספר חודשים, אחרי שלמעשה החמאס הוכרע צבאית, פשוט חסרת פשר ותכלית.

כיום, תחילת 2025, הצבא עדיין ממשיך להתבוסס בעזה ללא מטרה ממשית, בהמתנה להכרעה של הממשלה (שכנראה לא תגיע, מתוך האינטרס לא להכריע ולמשוך את המצב כפי שהוא) ובכל שבוע נהרגים עוד מספר חיילים, כשבפועל החטופים אינם חוזרים - לא במבצעים צבאיים (למרות הטענה השקרית ש-'רק לחץ צבאי יביא לשחרור חטופים') ולא בהסכם כמובן.