מפקירים את 'ישראל השנייה' - שדרות

העיר שדרות היא העיר הקרובה ביותר לגבול עזה ואחת הערים המזוהות ביותר עם 'ישראל השנייה', וכן נחשבת לאחד מ-'מעוזי הליכוד' הבולטים בישראל בכלל, ובדרום בפרט. בנוסף לעובדה כי שדרות, יחד עם שאר עיירות הפיתוח, סבלו מאפליה מתמשכת של עשורים בתשתיות ובתקציבים, גם תחת ממשלות הליכוד, במלחמה האחרונה המצב רק הוחמר וממחיש את התופעה ביתר שאת. זאת, כמובן, בנוסף לעובדה כי שדרות היא העיר שסבלה עד ה-7.10 ממספר השנים הרב ביותר תחת ירי הקסאמים.

סיפורה של שדרות הוא דוגמה מובהקת לפרדוקס שמלווה את עיירות הפיתוח בישראל. למרות הנאמנות הפוליטית המתמשכת לליכוד, העיר סובלת מהזנחה מערכתית ארוכת שנים. המלחמה הנוכחית רק הדגישה והעצימה את הפערים הקיימים ואת המחיר שמשלמת האוכלוסייה המקומית. מתווספת לכך העובדה כי על אף שהקסאם הראשון נפל בעיר כבר בשנת 2001 (כאשר נתניהו לא היה חלק מהמערכת הפוליטית), רוב השנים בהן העיר חיה תחת איום הקסאמים, סבב אחרי סבב, היו תחת שלטונו של נתניהו.

התשתיות הרעועות של העיר נחשפו במלוא חומרתן ב-7 באוקטובר. מחסור במקלטים ציבוריים תקינים, היעדר ממ"דים בבתים רבים, ומערכת התרעה שאינה מספקת מענה מלא - כל אלה הפכו את תושבי העיר לפגיעים במיוחד. בעוד שבערים מבוססות יותר התושבים נהנים ממיגון מתקדם, באופקים רבים נאלצים להסתפק בפתרונות חלקיים ומאולתרים.

גם בהיבט הכלכלי-חברתי המצב מדגים את עומק הבעיה. בזמן שהמדינה מתגאה בחוסן הכלכלי שלה, תושבי אופקים רבים מתמודדים עם אבטלה גוברת, סגירת עסקים קטנים, וקושי להתמודד עם העלויות הכלכליות של המצב הביטחוני המתמשך. מערכת הרווחה המקומית, שכבר הייתה עמוסה לעייפה טרם המלחמה, קורסת תחת העומס הגובר.

הפער בין ההצהרות הפוליטיות לבין המציאות בשטח זועק לשמיים. בעוד שמנהיגי הליכוד מדברים על "דאגה לפריפריה" ו"חיזוק עיירות הפיתוח", בפועל שדרות ממשיכה לסבול מתת-תקצוב כרוני ומהיעדר תוכניות פיתוח משמעותיות. גם כספי החירום שהובטחו בתחילת המלחמה מגיעים בעצלתיים, אם בכלל.

הפרדוקס של שדרות מתחדד עוד יותר כשבוחנים את ציר הזמן של העשורים האחרונים. העיר, שהפכה לסמל של החיים תחת איום ביטחוני מתמשך, לא זכתה למענה מערכתי כולל למרות שנים של הבטחות. המציאות של "60 שניות לממ"ד" הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי התושבים, אך הפתרונות שהוצעו היו תמיד חלקיים וזמניים.

מה שמחריף את התמונה הוא שדווקא בתקופות השקט היחסי, כשהיה אפשר להשקיע בתשתיות ובחיזוק העיר, לא נעשה די. ההזדמנויות לבניית חוסן אמיתי - חברתי, כלכלי וביטחוני - הוחמצו פעם אחר פעם. במקום זאת, העיר המשיכה להתנהל במצב של "כיבוי שריפות" מתמשך.

אחד הכשלים הבולטים בהקשר לשדרות בפרט, ולפריפריה בכלל, הוא היעדר תוכנית ארוכת טווח לפיתוח כלכלי. למרות שהעיר זכתה להטבות מס והקלות שונות, לא נוצרה תשתית כלכלית יציבה שתאפשר צמיחה אמיתית. עסקים רבים מתקשים לשרוד, במיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, והתלות בתמיכה ממשלתית רק גדלה.

מערכת החינוך בעיר משקפת גם היא את המצב המורכב. למרות הישגים מרשימים של תלמידים ומורים, שמצליחים להצטיין למרות התנאים הקשים, התשתיות הפיזיות והמענה הפסיכו-חברתי נותרו חסרים. הפער בין ההישגים האישיים המרשימים לבין התמיכה המערכתית החסרה זועק לשמיים.

השאלה המטרידה היא מדוע ממשיכים תושבי העיר לתמוך במפלגה שלא מצליחה לספק להם את הצרכים הבסיסיים ביותר. התשובה טמונה אולי במערכת מורכבת של זהות, תרבות ופוליטיקה מקומית, אך גם בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית אמיתית שמדברת אל לבם של התושבים.